החלטה בתיק רע"פ 4598/13

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' חזק), אשר דחה את ערעורם של המבקשים על הכרעת הדין של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט א' ברסלר-גונן), וקיבל באופן חלקי ערעור על חומרת העונש, כפי שיפורט להלן.

1.             המבקש 1 הוא בר רשות במקרקעין המצויים במושב תפרח (להלן בהתאמה: המקרקעין והמושב). המבקשים 2 ו-3 הם בנו וכלתו של המבקש 1, אשר משתמשים בפועל במקרקעין, ואשר היו בעלי מניות במבקשת 4, חברה פרטית המשתמשת במבנים שבמקרקעין לעסקיה השונים. המבקשים 3-1 הורשעו בבית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט א' ברסלר-גונן) בעבירות של ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), והמבקשת 4 הורשעה בשימוש במקרקעין ללא היתר. כעולה מכתב האישום ומפסק דינו של בית משפט השלום, המבקשים 3-1 בנו בחודש ספטמבר 2008 או בסמוך לכך שורה של מבנים ללא היתר, לרבות דרך מבוטנת, חניה ורחבה מבטון אשר נועדו לשמש את בית העסק שלהם לגידול ואריזת תבלינים. המבקשים הורשעו בעבירות האמורות לאחר שהודו שהמבנים נבנו ללא היתר.

2.             בית משפט השלום הטיל עליהם את העונשים הבאים: על המבקש 1 הוטל קנס בסך 30,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירות תכנון ובניה בסך 40,000 ש"ח; על המבקש 2 הוטלו ארבעה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, שלושה חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין וקנס בסך 130,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות כאמור בסך 100,000 ש"ח; על המבקשת 3 הוטלו שלושה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 60,000 ש"ח, והיא חויבה לחתום על התחייבות כאמור בסך 80,000 ש"ח; ועל המבקשת 4 הוטל קנס בסך 110,000 ש"ח והיא חויבה לחתום על התחייבות בסך 100,000 ש"ח. בנוסף, ציווה בית משפט השלום על המבקשים להרוס חלק מהמבנים שנבנו ללא היתר, אסר עליהם לעשות בהם שימוש, וכן הורה על תשלומי אגרה.

3.             המבקשים הגישו ערעור הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. לעניין הכרעת הדין, העלו המבקשים בין היתר את טענת ההגנה מן הצדק. לדידם, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) חרג מסמכותו כשסירב לחתום על הבקשה להיתר שהגישו - רק משום שוועד המושב התנגד להקמת המבנה מטעמים פסולים. לגישתם, התנהלות המדינה - אשר מנעה במשך שנים מהמבקשים את הזכות הבסיסית להגיש בקשה לקבלת היתר - הייתה התנהלות מקוממת של הרשות, המקימה טענה של הגנה מן הצדק. בנוסף, טענו המבקשים כי שגה בית משפט השלום מקום שהרשיע אותם בעבירה של "שימוש חורג" רק משום שבניית המבנה נעשתה ללא היתר. זאת, היות שלגישתם שימוש במבנה שנבנה ללא היתר אינו מהווה "שימוש חורג", ככל שהוא משרת מטרה המותרת על פי התוכנית החלה על המקרקעין שעליהם נבנה המבנה.

4.             בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' חזק) דחה את הערעור על הכרעת הדין במלואו וקיבל את הערעור על גזר הדין בחלקו. לעניין הכרעת הדין - קבע בית המשפט כי לא עומדת למבקשים טענת ההגנה מן הצדק, וזאת בהסתמך על קביעתו של בית משפט השלום כי המבקשים לא הוכיחו שסירובו של המינהל לחתום על התוכניות עולה כדי פעולה בחוסר סמכות. כך, צוין כי המבקשים לא הביאו בפני בית המשפט את עמדת המינהל ולא ניתנה לו או למי מטעמו האפשרות להשיב לטיעוני המבקשים ולהסביר מדוע, אם בכלל, הוא נמנע מלחתום על התוכניות. משכך, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח את טענתם להתנהגות נפסדת או רשלנית מצד המינהל, אשר פגעה בזכויותיהם. עוד אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת בית משפט השלום שלפיה גם אילו היו המבקשים מוכיחים שהמינהל פעל שלא כדין, ממילא לא קמה להם הגנה מן הצדק. זאת, היות שאין להתיר לבעלי קרקעות לעשות דין לעצמם, והיה על המבקשים לפעול בדרכים המקובלות לתקיפת פעולות המינהל. בצד האמור, הוסיף בית המשפט כי ייתכנו מקרים חריגים שבהם תוכר טענת הגנה מן הצדק במקום שבו פעל הפרט בטרם קבלת אישור מלא מהרשות, אך זאת רק מקום שזכותו של הפרט לפעול כפי שפעל זועקת מן העובדות נוכח התנהלותה הנפסדת של הרשות. בנוסף, קבע בית המשפט כי המבקשים זנחו את טענתם שלפיה השימוש שעשו במבנה אינו נכנס בגדרי המונח "שימוש חורג", ומשכך נמנע מלדון בכך. לעניין גזר הדין - דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשים 3-1 בנוגע לחומרת העונשים שהוטלו עליהם, בהתייחסו לכך שהמבקשים ביצעו עבודות בניה ללא היתר בהיקף נרחב, ועשו במבנים שימוש מסחרי במשך שנים מבלי לקבל היתר. לעומת זאת, הפחית בית המשפט קמא את הקנס שהוטל על המבקשת 4 והעמידו על סך של שישים אלף ש"ח, נוכח הסיכון לקריסתה של החברה, המעסיקה מספר רב של עובדים.

5.             מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי עניינם מעלה שתי שאלות משפטיות בעלות היבטים ציבוריים כלליים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי": ראשית, האם קמה לנאשם הגנה מן הצדק בעבירות של בניה ושימוש במבנה ללא היתר, מקום שהמדינה היא זו המונעת ממנו את הזכות להגיש בקשה להיתר מהטעם היחיד שהמושב שבו הוא מתגורר מסרב לחתום על בקשתו; שנית, האם ניתן להרשיע נאשם בעבירה של "שימוש ללא היתר" או "שימוש חורג", מקום שהשימוש שהוא עושה במקרקעין עולה בקנה אחד עם הייעוד החל על המקרקעין על פי תוכנית המתאר. בנוסף, טוענים המבקשים כי נגרם להם עיוות דין בכך שבית המשפט המחוזי נמנע מלדון בטענתם להגנה מן הצדק. לשיטתם, בית המשפט אף נמנע מלהתחשב בהתנהלות הרשות בבואו לגזור את דינם, והטיל עליהם עונש חריג בחומרתו, ומכאן שיש להקל בעונשם.

6.             לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא כי רשות לערעור שני ניתנת רק במקרים המעלים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית חדשה, אלא עסקינן ביישום קונקרטי של ההלכות שנקבעו על ידי בית משפט זה בסוגיות שמעלים המבקשים.

           ראשית, סוגיית פרשנות המונח "שימוש חורג" ותחולתו על שימוש במבנה שנבנה ללא היתר נדונה בעבר על ידי בית משפט זה, שפסק כי מקום שלא ניתן כלל היתר לבניין, כל שימוש בו - ואפילו הוא תואם את ייעוד הקרקע - מהווה שימוש חורג (ראו: רע"פ 2904/13 גדרי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק, פסקה 11 (11.6.2013); רע"פ 924/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (30.3.2008) (להלן: עניין גוטליב); רע"פ 10782/07 עיאס נ' מדינת ישראל, פסקאות 5-4 (1.2.2008); רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל (18.2.2007) (להלן: עניין סוזה)). כך, בעניין סוזה ציין השופט ג'ובראן כי: "הוראת סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה קובעת באופן ברור וחד-משמעי כעבירה גם את השימוש במבנה שנבנה לא היתר, זאת בנוסף לבניית המבנה עצמו ללא היתר. משמע, הוראת סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה כוללת בחובה שתי עבירות נפרדות, אשר האחת נוגעת לביצוע העבודה והאחרת נוגעת לשימוש הנעשה במקרקעין". דהיינו, השימוש במבנה ייחשב כמותר רק מקום שהמבנה עצמו נבנה באופן חוקי והשימוש שנעשה בו תואם את השימוש המותר שנקבע בהיתר הבניה (ראו והשוו: עניין גוטליב לעיל).

           שנית, אף טענת המבקשים להגנה מן הצדק אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן קביעת הערכאות שלמטה כי לא עומדת למבקשים הגנה זו אינה אלא יישום של ההלכות שקבע בית משפט זה בעניין תחולתה והשלבים לבחינתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק והשלבים לבחינתה על העובדות הפרטניות של המקרה (ראו: ע"פ 4855/02מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005); ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996)). ידוע כי בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, קל וחומר מקום שמדובר בבקשת רשות ערעור (ראו, למשל: עניין גוטליב). בענייננו, בחנו הערכאות הקודמות את טענת המבקשים וקבעו כי המבקשים לא הוכיחו את טענתם בדבר התנהלותה הרשלנית והפסולה של הרשות ובדבר חריגת המינהל מסמכות, וכי ממילא לא עומדת להם הגנה מן הצדק נוכח העובדה שהחליטו לעשות דין לעצמם במקום לפעול בדרכים המקובלות לתקיפת פעולות המינהל. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי.

7.             גם בטענות המכוונות כלפי חומרת העונש לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור על רקע אמות המידה המצמצמות שהותוו בפסיקה בעניין זה (ראו: רע"פ 802/13 לוין נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (10.6.2013); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997)). הערכאה הדיונית וערכאת הערעור שקלו את השיקולים הנוגעים לעונש, ובכלל זה את טענות המבקשים בנוגע להתנהלותו הפסולה של המינהל, ולא מצאתי כי קיימים טעמים מיוחדים להתערבות בגזר הדין, אשר יצדיקו מתן רשות לערער.

           הבקשה נדחית אפוא.

           ניתנה היום, ‏ו' באלול התשע"ג (‏12.8.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   מפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: